לא רק הקשישים מבולבלים...

לא רק החולים מבולבלים...משפחותיהם של אנשים מבוגרים המתחילים לגלות סימנים של דמנציה, מוצאות את עצמן בפני דילמות רבות – לאיזה רופא לפנות? באיזה טיפול לנקוט? מה עוד אפשר לעשות? הנה כמה עצות מד"ר איליה גורביץ', פסיכוגריאטר
 
הסימנים הראשונים התחילו להופיע קצת אחרי גיל 80. "סבתא תמיד היתה מאוד פעילה – היא היתה מורה להתעמלות במקצועה, ממש ספורטאית. עולה ברגל לדירה שלה בקומה הרביעית, פותחת כל בוקר בשחייה של קילומטר בים", מספרת מיכל, צעירה תל-אביבית, שסבתה נפטרה לפני שנה ממחלת האלצהיימר.

"אמנם הראייה והשמיעה שלה התחיל להיפגע, אבל זה היה נורמלי לגילה. ואז, התחילו פתאום קטעים של התבלבלות. אני זוכרת פעם אחת שהסעתי אותה הביתה, ופתאום חגורת הבטיחות בלבלה אותה – היא לא הבינה איך המנגנון עובד".
 
ההתנהגות הפכה אט-אט למוזרה יותר ויותר. "היא היתה אומרת משפטים הזויים", נזכרת מיכל. "בהתחלה זה היה די מצחיק - באמצע ארוחת הערב, היא פתאום הכריזה: 'מיכלי צריכה להיות שרה'. או שהתחילה לעשות טעויות בדיבור ובתחביר. וצריך להבין – היא עלתה לארץ בגיל שלוש, ועד לשלב זה דיברה בעברית תקנית מושלמת".

זמן קצר לאחר מכן נאלצה המשפחה להעביר את הסבתא לבית אבות מוגן, שם נמשכה הידרדרותה במשך כמה שנים, עד שסיימה את חייה במחלקה סיעודית.
 
סבתה של מיכל היתה אחת מבין כ-15% מהזקנים מעל גיל 80, שסובלים מדמנציה (שיטיון). זו אינה מחלה ספציפית, אלא שם כולל ל"סל" רחב ביותר של תסמינים ובעיות, ובראשם פגיעה בזיכרון, ביכולת השכלית ובאישיות. הדמנציה יכולה להיגרם ממגוון סיבות, ובדרך כלל נובעת ממחלת האלצהיימר.

הדמנציה עשויה להופיע לראשונה בשנות ה-60-70 לחיים, והסיכוי להופעתה הולך ועולה עם התקדמות הגיל (קראו עוד על דמנציה).

פסיכיאטר, נוירולוג או גריאטר?

משפחתו של אדם זקן הנתקלת לראשונה בסממנים אפשריים של דמנציה, עומדת פעמים רבות בפני דילמות מגוונות – לפנות לרופא? איזה סוג של רופא? באיזו מרפאה? אילו בדיקות עושים? אילו טיפולים יש? האם כדאי לטפל בתרופות? אילו? מה עוד אפשר לעשות?
 
"אין כיום מודעות בציבור לגורמים המטפלים בבעיות האלה", אומר ד"ר איליה גורביץ', פסיכיאטר מומחה ופסיכוגריאטר. "בדרך כלל, האופציה הראשונה היא רופאי המשפחה. הם מסוגלים להעלות חשד לדמנציה, בעזרת השאלות לגבי מצבו המנטלי של הקשיש ומבחן מיני-מנטל (MMSE) המפורסם, אבל לא תמיד לרופא המשפחה יש זמן לבצע הערכה קוגניטיבית, ולא תמיד המטופל יישלח להמשך הבירור הקוגניטיבי.

במקרים האלה, חשוב קודם כל לבצע בירור גופני מקיף – בדיקות דם ולעתים גם בדיקת סי-טי מוח, שיכולות לסייע באבחון. למשל, הפרעה ברמות המלחים בדם יכול לגרום לתופעות שמזכירות דמנציה – ולמעשה, זאת בעיה שאפשר לפתור בתוך זמן קצר. הרבה פעמים מגיע אדם למרפאה פסיכוגריאטרית אחרי המתנה בתור של חודשים, ואז מתברר שהוא צריך לחכות עוד שבועות לתוצאות של בדיקות שאפשר היה לעשות כבר, אם רופא המשפחה היה מזמין אותן".
 
לאחר אבחנה של דמנציה, השאלה הנשאלת היא – לאן פונים כעת. "לדמנציה ביטויים שונים: סימנים נוירולוגיים, תסמינים פסיכיאטריים ובעיות גופניות מתחום הגריאטרי", מסביר ד"ר גורביץ', "ולכן מטפלים בדמנציה גם פסיכיאטרים, גם נוירולוגים (רופאים המתמחים במוח ובמערכת העצבים) וגם גריאטרים (רופאים המתמחים בבעיות הגופניות של הזיקנה)".

אז למי עדיף לפנות? "אם התופעה הבולטת אצל החולה היא מוטורית או עצבית – למשל הפרעות בתנועה או חוסר יציבות, פונים בדרך כלל לנוירולוג. אם עיקר הבעיה היא הפרעות בחשיבה, בלבול ומחשבות שווא או בעיות התנהגות, המומחה המתאים כדי להמשיך את הבירור, אחרי רופא המשפחה, הוא פסיכיאטר.

אם מדובר בחולה עם בעיה גופנית מורכבת בנוסף לסימנים של הדמנציה, כמו אי-ספיקה רב-מערכתית, כדאי להתייעץ עם הגריאטר. בבתי החולים הגדולים יש מרפאת זיכרון, שלמעשה היא מרפאה נוירולוגית המתמקדת באבחון הקוגניטיבי. לעומת זאת, מרפאות פסיכוגריאטריות הן מרפאות פסיכיאטריות, והאבחון שמתבצע בהן הוא רב-מקצועי וכולל הערכת פסיכיאטר, גריאטר, אחות ועובדת סוציאלית.

לא רק תרופות

משנבחרה מסגרת הטיפול המתאימה, נותר להחליט על אופן הטיפול. חשוב להדגיש, שאין כיום ריפוי לדמנציה או למחלות השונות שמובילות אליה, והטיפולים התרופתיים המקובלים מיועדים בעיקר כדי להאט את התפתחות המחלה, להקל על התסמינים ולשפר את איכות חייהם של החולים (עוד על הטיפול התרופתי - קראו על דמנציה).
 
"לרקע של הרופא יש השפעה רבה על הטיפול שיבחר", מוסיף ד"ר גורביץ'. "הרופאים נבדלים ביניהם באופן משמעותי מבחינת הגישה הטיפולית – יש כאלה שמתחילים בטיפול תרופתי מסוגים שונים מיד לאחר האבחון, ויש אחרים שמעדיפים להמתין תקופה ארוכה, כל עוד התסמינים לא חמורים או אין התרשמות חד משמעית שמדובר בדמנציה.

בכל מקרה, אני לא יכול להמליץ כאן על טיפול תרופתי כזה או אחר – כל מקרה לגופו: צריך להסתכל על האדם בכללותו, על מכלול הבעיות שהוא סובל מהן וגם על העדפותיו שלו. כדאי להיזהר משני הקצוות – אי טיפול או עודף טיפול".
 
בכל מקרה, טיפול תרופתי לבדו אינו מספיק והוא לא העיקרי. אמנם טיפול פסיכולוגי בדרך כלל אינו מומלץ לחולים דמנטיים, אבל הם בהחלט עשויים לצאת נשכרים מהשתלבות במסגרות חברתיות שונות, כגון מרכזי יום ומועדונים חברתיים המיועדים במיוחד לקשישים עם דמנציה.

"פעילות שגרתית, וגירוי ויזואלי ומנטלי, מוסיקה, או תקשורת לא-מילולית מסוגים שונים, עוזרים לחולים לבטא את עצמם ולהיות רגועים יותר", אומר ד"ר גורביץ'. "מחקרים מראים שהשתלבות במרכזים כאלה מורידה את הסיכוי להגיע לאשפוז סיעודי. יש לזה אימפקט טיפולי של ממש – מהלך הדמנציה שפיר יותר".
 
לא רק החולה עצמו צריך להשתתף בתהליך. "יש חשיבות מכרעת לחינוך של בני המשפחה", מוסיף ד"ר גורביץ'. "לא מספיק להביא עובד זר שילווה את החולה 24 שעות ביממה. צריך ללמוד אותו איך להתנהג עם החולה, כיצד לעזור לו להתמודד עם המצב – המשפחה מתפקדת הרבה יותר נכון בעקבות הכשרה והדרכה.

ישנן גם קבוצות תמיכה למשפחות של חולי דמנציה, למשל בחסות אגודת האלצהיימר הישראלית. אלו מפגשים של החלפת מידע ותמיכה הדדית. יש קבוצות לבני משפחה, לבני זוג או קבוצות שבהן משתתפים בני המשפחה יחד עם החולים עצמם. מומלץ מאוד להשתתף בהן, ולדעת שאתה לא לבד".




מאמרים אחרונים

קישורים

שאלות? בקשות? אנחנו לשירותך:
שם:
דוא"ל:
טלפון:
הודעה:



גיל הזהב | מפת האתר
OldAged האתר לבני גיל הזהב ובני המשפחה - התמודדות בני משפחה עם דמנציה בגיל הזהב...