דמנציה - תסמונת מוחית אורגנית (שיטיון)

אחת מבעיות הבריאות הנפש העיקריות בעולם המערבי, שמופיעה בדרך כלל אצל זקנים; זוהי פגיעה מתמשכת בזיכרון, ביכולת השכלית ובאישיות, הגורמת לירידה בתפקוד. אין לה ריפוי, אך ניתן באמצעים תרופתיים לעכב את התפתחותה, ובאמצעות אבחון נכון והדרכה - לסייע להתמודדות החולה ומשפחתו עם המחלה.

דמנציה (או בשמה העברי - שיטיון) היא מצב של ירידה, בדרך כלל בלתי-הפיכה, באינטלקט, בזיכרון, בשפה, בריכוז, ביכולת הזיהוי ובאישיות, וכל אלה מובילים לירידה בתפקוד.

אנשי מקצוע רבים עדיין משתמשים לתיאור תופעה זו גם במונח תסמונת מוחית אורגנית (Chronic Organic Brain Syndrome), שהוא שם כולל למצב של שינויים התנהגותיים, נפשיים וקוגניטיביים, הנגרמים כתוצאה מפגיעות שונות במוח.
 
דמנציה היא מצב שמתפתח בהדרגה, והוא אופייני בעיקר לגיל המבוגר. לכן, בעקבות עליית תוחלת החיים בעולם המערבי, שכיחות הדמנציה הולכת ועולה. הסיכוי ללקות בתסמונת עולה בהדרגה עם הגיל, והיא פוגעת ב-1.5% מהאוכלוסייה מעל גיל 65, ביותר מ-15% מהאוכלוסייה מעל גיל 80, ומעל גיל 85, על פי מחקרים שונים, השכיחות נעה בין 25% ל-40%.

עם זאת, על פי מחקרים מסוימים, מעל גיל 90 שכיחותה דווקא יורדת, ומוערך כי הסיבה לכך היא שלרבים מאלו שהגיעו לגיל זה ולא לקו בדמנציה, יש "מיגון גנטי" מפניה. מכל מקום, זוהי אחת מבעיות הבריאות העיקריות שעמן מתמודדת כיום הרפואה בעולם המערבי.
 
הדמנציה אינה מחלה ספציפית, אלא קבוצה של תסמינים (תסמונת או סינדרום בשפה הרפואית), ובראשם פגיעה בזיכרון בפרט וביכולת השכלית בכלל (ראה פירוט של התסמינים בהמשך). אבחון הדמנציה מתבסס על בדיקה קלינית, ראיון החולה ובני משפחה, בדיקות זיכרון ויכולות שכליות, הערכה תפקודית, ושלילת גורמים אחרים למצב (כגון חסר בויטמינים, גידול מוחי, דיכאון ועוד).

אמצעי הדמיה מוחית, כגון בדיקת CT, בדיקת MRI או בדיקת SPECT, יכולים לסייע באיתור גורם לירידה בתפקודים השכליים, שיכול להיות גורם מבני (כגון אוטם מוחי או גידול), או גורם תפקודי (כגון אזור מסויים שמתפקד פחות טוב לעומת הנורמה).

ממצא שיכול - בחלק מהמקרים - לתמוך באבחנה, הוא זיהוי של אטרופיה מוחית (ניוון של רקמת המוח), אך מצב זה יכול להיגרם גם מסיבות אחרות ואף להופיע במסגרת הזדקנות נורמלית.

אלצהיימר והגורמים לדמנציה

הסיבה השכיחה ביותר לדמנציה (כ-70% מהמקרים) היא אלצהיימר, מחלה נוירולוגית בעלת אופי כרוני ומתגבר, המתבטאת בהרס הדרגתי של תאי המוח, ככל הנראה כתוצאה מהצטברות של חומר בשם עמילואיד בתוכם. המחלה מאובחנת קלינית, על פי התסמינים של דמנציה, לאחר שנשללים גורמים אחרים שיכולים לגרום לתסמינים דמנטיים.
 
הסיבה השנייה בשכיחותה לדמנציה היא תסמונת שנקראת דמנציה ווסקולרית (Multi-Infract Dementia) – זהו ניוון של אזורי מוח כתוצאה מחוסר אספקת דם, כמו למשל אחרי שבץ מוחי. נוכל לראות אזורים אלה בבדיקות הדמיה - CT או MRI מוחיות.
 
דמנציה יכולה להיגרם גם על ידי מחלות נוירולוגיות שונות, כדוגמת פרקינסון, הנטינגטון, מחלת פיק, תסמונת קרויצפלד ועוד. תסמונת נוספת שגורמת לדמנציה היא הידרוצפלוס – מצב שנגרם על ידי ליקוי במעבר או ספיגה של נוזל הנמצא בחלל המוח. ההפרעה מתאפיינת על ידי מספר סימנים נוירולוגיים אופייניים כגון חוסר יציבות, אי שליטה על הסוגרים ועוד. לבסוף, גם טראומה פיזית למוח יכולה לגרום לתסמיני דמנציה, כמו גם הרעלת פחמן דו-חמצני, מחסור בוויטמין בי-12 ומחסור בחומצה פולית.

מהלך המחלה ותסמינים בולטים

התסמין הראשון של דמנציה שמופיע הוא בדרך כלל פגיעה בזיכרון לטווח הקצר: החולה ימשיך לזכור מצוין אירועים בני עשרות שנים, אך לא יזכור אירוע מאותו היום, פגישות שקבע, או היכן הניח את השלט של הטלוויזיה.

הוא מתקשה לקלוט מידע חדש, ומתמקד בתכנים השאובים מעברו. בהמשך, עם התקדמות המחלה, תורגש גם פגיעה בזיכרון לטווחים הבינוני והארוך. הפרעות נוספות הן ירידה ביכולת להפיק ולהבין מילים, הפרעות התמצאות בזמן ובמקום, קשיים בזיהוי של אנשים ומקומות, קושי לחשוב על רעיונות לא מוחשיים, וקושי להסיק מסקנות.
 
החולים מנסים פעמים רבות למצוא דרכים להתמודד עם הליקויים בחשיבה: מכינים לעצמם רשימות סימנים כדי להתגבר על הקושי בזיכרון, או שנמנעים בכלל מהגעה למצבים שבהם יצטרכו להשתמש בזכרונם. לעיתים קרובות, כשאינם יודעים תשובה לשאלה, הם עונים תשובה כללית שתמיד יכולה להישמע נכונה, ועל כן מי שלא קרוב לחולה, יכול שלא לשים לב שיש בעיה.
 
הפגיעה ביכולת השכלית-קוגניטיבית תהיה תנודתית: לפרקים, ניתן יהיה לנהל שיחה תקינה עם החולה, אך במקרים אחרים, יהיה קשה מאוד לתקשר עמו. במקרים רבים, היכולת השכלית צונחת לעת ערב (תופעה הקרויה "Sundowning").

להבדיל מחולה בדיכאון, שמדגיש את הירידה ביכולת הקוגניטיבית שלו ומתלונן על כך, החולה הדמנטי לעתים קרובות לא ירגיש בבעיה, ולא יתלונן עליה.
 
דמנציה עשויה לכלול גם שינוי באישיות ושינויים התנהגותיים, כגון חוסר עכבות והתנהגות שאינה הולמת סיטואציה (למשל הערות מיניות או התפשטות בפומבי), אפאתיה וחוסר אכפתיות או אי שקט. אדם שהיה בעבר נוח ונעים, עלול להפוך לחסר התחשבות וזועף, ומרוכז בעצמו ובצרכיו.

תכונות רבות שבעבר הצליח לרסן ולהצניע, צצות על פני השטח בצורה מוקצנת. תופעה בולטת נוספת המאפיינת את התקדמות המחלה היא שמרנות קיצונית וחוסר יכולת להתרגל לשינויים בכלל ושינויים בסביבה הקרובה בפרט.
 
פעמים רבות, לדמנציה יתלוו תסמיני חרדה ובייחוד דיכאון (המופיע אצל 25-50% מהחולים הדמנטיים). הדיכאון יתבטא במצב זה באדישות, חוסר עניין, ירידה נוספת בזיכרון וירידה תפקודית. חשוב להבדיל דיכאון במקרים אלו מסתם אפאתיה. חולים דמנטיים רבים יסבלו גם מהפרעות שונות בתפקוד המוטורי, וכן מאינסומניה – יתקשו לישון יותר משעתיים-שלוש בלילה.
 
תסמינים פסיכוטיים אף הם שכיחים אצל חולי דמנציה. הם עשויים לכלול מחשבות שווא של יחס ורדיפה כלפי הסובבים, שמתמקדות בטענות של החולים שהסובבים אותם בגדו בהם, או שגונבים מהם. עשויות להיות גם הפרעות בתפיסה, כשהבולטות הן הזיות ראייה – החולה עשוי לטעון למשל, שראה את מורתו מכיתה א'. לעתים, לתסמינים האלו יש השלכות התנהגותיות, כגון אי שקט, תוקפנות והאשמות כלפי הסביבה הקרובה.
 
ככלל, למרות הפגיעה בתפקוד השכלי, החולים מצליחים לשמור לאורך זמן על הכרה מלאה, מודעות ואף גינונים חברתיים, עד לשלבים המתקדמים של המחלה, שבהם מופיעות אפיזודות של חוסר שיפוט, חוסר תובנה, וחוסר התמצאות במקום ובזמן.

עם התקדמות המחלה, התקשורת של החולים עם סביבתם דועכת, ובשלבים הסופיים, הם אינם שולט בצרכיהם ואינם מתקשרים. בשלב זה, הם נדרשים להשגחה במשך 24 שעות ביממה, משום שהם עלולים להעמיד את עצמם בסכנה ואף להיפגע.

דרכי טיפול בדמנציה

יש חשיבות עליונה לאבחן חולה דמנציה בשלב ראשוני ככל הניתן, משום שאין ריפוי למחלה, אלא רק טיפולים שיכולים להאט את תהליך הניוון המוחי. לכן, כבר בשלבים הראשונים, כשיש ולו חשד קל לדמנציה, מומלץ להיבדק על ידי פסיכיאטר או נוירולוג.

האבחון מתבסס על הערכה קלינית, תשאול החולה ובן משפחה וביצוע מבחנים שונים הבודקים זיכרון, התמצאות, שפה, ריכוז ועוד. המבחן הפשוט והמוכר ביותר הוא מבחן מיני-מנטל, שתוכלו למצוא כאן באתר. לעתים קרובות מפנים את החולה לביצוע בדיקות דם ובדיקות הדמיה (CT או MRI) של המוח, כדי לשלול גורמים אחרים לירידה ביזכרון.
 
הטיפול בדמנציה הוא תרופתי בעיקרו, וכולל שני מרכיבים:

טיפול להאטת הירידה הקוגניטיבית, באמצעות שילוב של שני סוגי תכשירים: תרופות שמעלות במוח את רמת החומר אצטילכולין, כדוגמת ממוריט, אריספט, אקסלון ורמיניל; ותרופות שמווסתות את הפרשת החומר גלוטמט, כגון איביקסה או ממוקס (המכילות את החומר הפעיל ממנטין).

טיפול בבעיות שנלוות לדמנציה: נגד דיכאון, ניתן להשתמש במגוון תכשירים, בהתאם לתופעות הלוואי שלהם ולמכלול הבעיות שהחולה סובל מהן; לחולים עם בעיות בהתנהגות אפשר לתת תרופות נוגדות פסיכוזה; לחולים עם קשיי שינה אפשר לתת כדורי הרגעה ממשפחת הבנזודיאזפינים או מקבוצת ה-Z. כעיקרון, לטיפולים תרופתיים אלו עשויות להיות השלכות בצורת תופעות לוואי שונות, ובהן החרפת הקשיים בתפקוד השכלי, הפרעות מוטוריות (תופעות לוואי דמויות מחלת פרקינסון) או נטייה לנפילות.

כמו כן, חשוב לזכור שטיפולים אלו אינם משנים את מהלך המחלה אלא מקלים על הסימפטומים בלבד. לכן, יש לשקול היטב את הצידוק שבשימוש בתרופות האלו, לפי השיקולים הבאים: חומרת הבעיה, מידת הסבל שנגרמת לחולה, מידת הסיכון לו ולסביבתו והמידה בה המערכת התומכת מסוגלת להתמודד עם ההפרעה ההתנהגותית. בכל מקרה, מקובל לבחור מביניהן את התרופות שטווח ההשפעה שלהן קצר יחסית.
 
בנוסף לטיפול התרופתי, מומלץ להתאים לחולים סדר יום קבוע ומלא של יציאה לפעילות, למשל, מועדון חברתי, פעילות גופנית או אפילו טיול בגן הציבורי. הביטוח הלאומי מספק לחולים שעות קצובות של בן או בת לוויה צמודים. במצב של דמנציה מתקדמת, האדם מוגדר כ"תשוש נפש", ואז הוא זכאי לקבל השגחה מתמדת 24 שעות ביממה, ורישיון לעסקת עובד זר.
 
חשוב לא פחות להדריך את המשפחה לגבי אופן ההתמודדות הלא תרופתי עם בעיות התנהגות שונות. למשל - לא להתווכח עם חולה שיש לו מחשבות שווא, ולא לנסות לשכנע אותו אחרת, אלא "לזרום" איתו ולנסות "לעגל פינות




מאמרים אחרונים

קישורים

שאלות? בקשות? אנחנו לשירותך:
שם:
דוא"ל:
טלפון:
הודעה:



גיל הזהב | הזדקנות נורמטיבית | מפת האתר
על דמנציה - תסמונת מוחית אורגנית (שיטיון)